חפוזית בע"מ ואח' נ' עמותת יד לשריון

החלטה

עניינה של החלטה זו בבקשתה של המשיבה לסלק על הסף את בקשת רשות הערעור, מושא התיק שבכותרת.

עניינו של התיק המתנהל בבית משפט קמא הוא בתביעה בסדר דין מקוצר שהגישו המבקשות נגד המשיבה בגין שירותי הסעדה שסיפקו למשיבה ושלפי הנטען, לא שולמה להן תמורתם. המשיבה הגישה בתגובה, בקשה למחיקת התביעה על הסף, ולחילופין, בקשה "למחיקת כותרת" ולהעברת התביעה למסלול של תביעה "רגילה". בהחלטתו מיום 23.10.13, נעתר בית משפט קמא (כב' הרשמת הבכירה ס' אלבו) לבקשת המשיבה "למחיקת כותרת", והורה על העברת התביעה למסלול של תביעה "רגילה".

ביום 28.11.13 הגישו המבקשות את בקשת רשות הערעור מושא התיק שבכותרת בגדרה הן מבקשות להשיג על החלטתו הנ"ל של בית קמא.

ביום 2.12.13 הגישה המשיבה בקשה לסילוק בקשת רשות הערעור על הסף, וזאת, בעיקר, על רקע איחור בהגשתה. הבקשה הועברה לתגובת המבקשות, ובהחלטתו של כב' הרשם מיום 10.12.13 נקבע, כי ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף תינתן על ידי המותב אליו יוקצה התיק.

המשיבה טוענת, כי המבקשות איחרו בהגשת הבקשה למתן רשות לערער. נטען, כי בעוד שהחלטתו של בית משפט קמא ניתנה ביום 23.10.13, הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה רק ביום 28.11.13, דהיינו לאחר שחלפו 30 הימים שבמסגרתם יכולות היו המבקשות לעשות זאת.

המבקשות אינן חולקות על עובדה זו אלא שהן מעלות טענות אחרות. המבקשות טוענות, כי ביום 31.10.13 הן הגישו אל בית משפט קמא "בקשה לעיון חוזר" בהחלטתו, וכי בקשה זו נדחתה באותו היום. בנסיבות אלה סבורות המבקשות, כי מניין הימים להגשת בקשת רשות הערעור על החלטתו של בית משפט קמא מיום 23.10.13 החל להימנות רק מיום 31.10.13, ומשכך יש לקבוע כי הבקשה הוגשה במועד. לחילופין, עותרות המבקשות לראות בתגובה שהגישו כבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. במסגרת זו טוענות המבקשות, כי הן עומדות בתנאים שנקבעו להארכת מועד. כך, נטען, כי גם אם נפלה אצלן טעות בחישוב מניין הימים להגשת בקשת רשות הערעור, הרי שמדובר בטעות סבירה. עוד נטען, כי למשיבה לא ייגרם כל נזק ממשי מהארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור, וכי סיכויי הצלחתם בבקשת רשות הערעור – גבוהים.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר, הגעתי לגלל מסקנה כי דין בקשת המשיבה להתקבל. דומה, כי לא יכול להיות חולק על כך שבקשת רשות הערעור מושא התיק שבכותרת הוגשה באיחור. החלטתו של בית משפט קמא ניתנה ביום 23.10.13 ואילו בקשת רשות הערעור הוגשה רק ביום 28.11.13, דהיינו לאחר שחלפו 30 הימים לעשות זאת (רא' תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות")). אינני מקבל את טענת המבקשות ולפיה מניין הימים להגשת בקשת רשות הערעור החל רק ביום 31.10.13, היינו מהמועד שבו דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשות "לעיון חוזר", וזאת בהיעדר כל ביסוס בדין לטענה זו. יודגש, כי על אף האיחור, לא הגישו המבקשות בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור. רק במסגרת תגובתם מיום 16.12.13 לבקשת המשיבה לסילוק בקשת רשות הערעור על הסף ביקשו המבקשות, לחילופין, לראות בתגובתם כבקשה להארכת מועד. ואולם אני סבור, שגם בהתעלם ממחדל זה, אין בטעמים שהובאו על ידי המבקשות כדי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור. תקנה 528 לתקנות קובעת, כי בית המשפט רשאי להאריך מועד או זמן שנקבעו בחיקוק אם התקיימו "טעמים מיוחדים". לעניין השאלה מהו "טעם מיוחד" נקבע בע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף (מיום 10.8.10), כי:

"עקרון מרכזי בדיני הארכת המועד הוא בחינת טעמיו של מבקש הארכה במשקפי האילוץ והכורח. משמע: הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)). כך, למשל, במקום שבו הגשת הערעור התעכבה מחמת מחלה או מוות, עשוי הדבר להיחשב "טעם מיוחד" (ראו בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada נ' ריינהולד, פ"ד מז(5) 646 (1993)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו עניין מיכקשווילי הנ"ל)."

כידוע, גם איחור בן יום איחור הוא, ובענייננו לא הובא טעם של ממש להצדקת האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור. ברי, כי טעות במניין הימים (כמצוין בסעיף 23 לתגובת המבקשות מיום 16.12.13) אינה יכולה להוות "טעם מיוחד" המצדיק את האיחור. אוסיף ואומר, כי החלטתו של בית משפט קמא בענייננו איננה החלטה שהיא בבחינת "סוף פסוק", זאת בשונה למשל ממצב שבו מבוקשת הארכת מועד לצורך הגשת ערעור על פסק דין. בענייננו, כל שקבע בית משפט קמא הוא שההליך יתנהל לפניו בסדר דין "רגיל", ולא בסדר דין "מקוצר". גם נתון זה עומד למבקשות לרועץ.

סיכומו של דבר. לנוכח העובדה שבקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, ולאחר שקבעתי כי לא קיים "טעם מיוחד" להארכת המועד, המסקנה המתבקשת היא שיש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף – וכך אני מורה.

אעיר לחיתום, כי ייתכן שאילו הייתי משוכנע שהליכה במסלול של סדר דין מקוצר תקצר את ההליכים בסכסוך שבין הצדדים, הרי שלנוכח טענות המבקשות בדבר הנזק החמור העלול להיגרם להן מהימשכות ההליכים, יכול שהייתי רואה בכך טעם מיוחד להיעתר לבקשתן להארכת מועד. אלא שבמקרה שלפנינו, אפילו הייתי נעתר לבקשה ומאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער, ואפילו בסופו של דבר הייתי קובע שלא היה מקום להורות על מחיקת כותרת – ובשום אופן אינני אומר שכך הייתי מחליט – הרי שמשמעות הדבר הייתה, שהמשיבה הייתה מגישה אל בית משפט קמא בקשה למתן רשות להתגונן, ואין להוציא מכלל אפשרות כי בקשתה הייתה מתקבלת. מכאן, שאפשר שהדרך הארוכה תהיה בסופו של דבר הדרך הקצרה.

אני מחליט, אפוא, לדחות על הסף את הבקשה לרשות ערעור. כל צד יישא בהוצאותיו, ועל כן יש להשיב למבקשות את הפיקדון שהפקידו, באמצעות בא כוחן.

ניתנה היום, כ"ו אדר תשע"ד, 26 פברואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: